במסגרת המחקר הנוכחי
אבדוק את הסוגיה המשפטית ביישום ההצדקה המסורתית להפללה בגין מעשים הקורבן מסכים
שיבוצע בו ולעיתים אף חפץ ביישום אותונזיה (המתת חסד). במילים אחרות מטרתי היא
לבחון את תוקף הכלל המשפטי בענפי המשפט לפיו פועל הכלל "Violenty non fit injuria" במשפט הפלילי[1].
מקובל ומוסכם לומר
שהסכמת הקורבן איננה רלוונטית לדין הפלילי, שכן החברה היא המיישמת את החשבון עם
העבריין כאשר הנידון פוגע באינטרסים הציבוריים ובערכיה הבסיסיים של החברה, ולכן
אין הפרט יכול להסכים ו/או למחול על מעשים בשם החברה כולה[2].הייצוג
המחקרי ועמדתי במסגרת עבודה זו שונה במעט
, אם כי מבוססת ומושתת על החשיבות המיוחדת שהחברה מייחסת לעקרון האוטונומיה של
הפרט, קרי
כל אדם רשאי לחיות
את חייו באופן שהוא בוחר, ללא התערבות חיצונית, כל עוד אין הדבר פוגע בחברה[3].
זה הכלל ולכן ההנחה
הנוספת המתבקשת לדעתי היא שקיימת מקום להתחשבות בהסכמת הקורבן גם כאשר מדובר בדין
עונשי[4].
מובן וברור לעיל כי באמור לעיל ישנה התייחסות לחריגים ואני אנסה למפותם באופן
מדויק ככל האפשר, תוך כדי צמצום למינימום הנדרש[5].
[1] המשפט דן במשמעות הכלל הרומי הנ"ל הקובע
כי הסכמה שוללת פגיעה משפטית (גם אם קיים בפועל נזק), ר' Westen Peter, The Logic of
Consent: The Diversity and Deceptiveness of Consent Defense to Criminal Conduct
(Uni Of Mishigan Law School, 2004)(Here and AFTER, "The Logic of
Consent")p.115
יש צורך בהערה כי גם בענפי המשפט אחרים, כגון:
דיני הנזיקין, צומצמה תחולת הכלל האמור, כך למשל נקבע בפסיקה לדיני הנזיקין כי
בכדי למלא את הכלל יש צורך בהוכחה כי הנפגע נטל עליו את הסיכון לפגיעה, ובנוסף את
הסיכון שלא יקבל על זה פיצוי על נזקו זה. ר' ע"א 1354/97 עכאשה נגד מדינת
ישראל (אין פרסום), מיום 06.12.04.
[2] ע"פ דיו 478/72 פנקס נגד מדינת ישראל, פ"ד
כ"ז (2) 617, 626: פלר שניאור זלמן, יסודות בדיני העונשין (תשמ"ד כרך
א'), סימנים 171-172, ראה גם The Consistent Elements of Crime (Springfield, 1967), p418.
זו הגישה המסורתית של המשפט. בעולם הקדום לעומת
זאת, היה מקובל לראות בפשע מעשה פרטי בין העבריין לקורבן או לבני משפחתו, ועל רקע
זה ניתן להבין את הנוהג של נקמת דם לדוגמא.
לתיאור ההיסטורי של ההתפתחות והמעבר מהתייחסות
לפשע כפגיעה בקורבן הישיר ובבני משפחתו. בימי קדם המוקדמים אל הטיפול המדינתי
במעשי עבירות ודחיקת הקורבן, ר' שטיינברג בני, הליך הגישור בעניינים פליליים
מקורותיו, התפתחותו והיחס בינו לבין המשפט הפלילי, שערי משפט ג' (תשס"ב-2002)
131-134, ובערות שם שטיינברג רואה את המשפט המקראי כמתבסס יותר על עקרונות פיצוי
לקורבן מאשר למטרות ענישה וגמול.
שם עמוד 135. בנקודה זו אני חולק עליו וסבור כי
דווקא במקרא קיימת הפרדה בין דיני העונשים לנזיקים וכאשר גנב משלם תשלומי כפל אין
לראות בכך פיצוי בעל אופי נזיקי.
[3] כך מתאר פיינברג את רעיון
האוטונומיה האישית " the most basic autonomy right is
the right to decide how one is to live ones life, in particular how to make the
critical life decisions –what courses of study to take, what skulls and virtues
to cultivate, what carrer to enter, whom or whether and so on"
Feinberg Joal, The Mortal Limits
of the Criminal Law, Vol. 3. Harm to Self (Oxford University Press.p.54.
משמעותו
המילולית של המושג "אוטונומיה" היא שלטון עצמי.
[4]
כאשר כאן חשוב לציין כי סעיף 2.11 ל- Model Panel Code האמריקאי
אומנם קבע סייגים לאחריות הפלילית של הסכמה בנסיבות מסוימות. שם בס"ק (1)
נקבע כי ככלל הסכמת הקורבן תשמש הגנה במקרים בהם הסכמה מהווה רכיב מרכיבי העבירה
או כשההסכמה שוללת את הנזק שהעבירה באה למנוע.
בס"ק
(2) נקבע ביחס להסכמה לפגיעה גופנית כי כאשר הפגיעה איננה חמורה או כשמדובר בפגיעה
גופנית בפעילות ספורטיבית או במהלך טיפול רפואי, באם התמלאו תנאי סעיף 3 הדן
בהצדקתם למקרים של פגיעה בשל טיפול, הסכמת הנפגע תשמש הגנה מפני הטלת אחריות
פלילית. לענייננו רק ס"ק (2) רלבנטי מכיוון שהוא מתחשב בהסכמת הקורבן כהגנה
מפני פגיעה פיסית כל עוד הדבר מדבר על פגיעה שאינה חמורה. American Law Institute, Model Panel Code (Philadelphia, 1985) (Here and
after: M.P.C)
יש
לשים לב שכך שסעיף (2) איננו רלבנטי למעשים אחרים אשר נעשים בהסכמת הקורבן, כאשר
אינם מסבים נזק פיסי, כמו למשל בנוגע
לנאשמים בסחר איברים להשתלה. לנושא של מעמד ההסכמהשל הקורבן בעבירת התקיפה באנגליה
ובארה"ב אתייחס בהמשך כאשר אענה על הסוגיה ההפללה של יחסים מאזוכיסטיים.
[5]
על רעיון ההסכמה כרעיון בסיסי בהתנהלות החברה באופן כללי ר' Fletcher George, Basic Concepts of
Legal Thougt (Oxford Uni. Press, 1996), p. 109-111. פלטשר,
שם, בעמוד 110, מציג תיאור אבסורדי של חברה ומערכת משפט בה אין כל התחשבות
בהסכמותיהם של הפרטים.
